הרהורים על טקס הנישואים היהודי בישראל

ד"ר דרור אסנת

זה תמיד מתחיל במגרש החנייה. לפעמים זהו מגרש חולי, בקצה כביש צר או דרך עפר, שנרות קטנים נעוצים בשקיות נייר חומות מסמנים לכל אורח וכל טועה כי זו הדרך אל הטקס. אל החתונה. פנס קטן האוחז בסדרן לבוש בשחור מסמן איפה לחנות. לפעמים זהו מגרש חנייה בטבורה של עיר. כרטיס הכניסה שנשלח עם ההזמנה נאסף על ידי השומר, הפותח את המחסום ושולח את המכוניות למעי החניון. לעתים זהו קצה רחוב באזור תעשייה ולפעמים זהו מגרש מאולתר באמצע מדבר או חורש, או כל מקום אחר שטבעיותו מטופחת בקפדנות הנדסית. ומגרש החנייה הולך ומתמלא מכוניות הפורקות חברים ואורחים ובני משפחה נרגשים.
ובפנים מוזיקה. צמחיה ירוקה ושולחנות ערוכים מציצים מרחוק. ופינות מזון לסוגיו, מגולגל ומוקפץ ומקוצץ ומתובל ובעיקר חתוך קטן. מלצרים ומלצריות מסתובבים בעמלנות. ועמדת בר. זהו חלק מהטקס. בעוד שורות מספר נדבר על הטקס. אך קודם נברר איפה החתן והכלה. לפעמים הם בקהל, בקבלת הפנים. נישוקים דודתיים, זרועות וצווארים. לפעמים הם נחבאים בחדר פנימי, אי-שם באזור המשרדים, מחכים לעיקר הטקס. ל"כניסה הגדולה" שבדרך לחופה.
מהו טקס? מהו טקס חתונה? ומדוע יש מקום להרהורים וערעורים על טקס החתונה היהודי בישראל של שנת 2010? נקווה כי רשימה זו תענה על שאלות אלה. לפחות על השתיים הראשונות. על השלישית כבר יענו הקוראים והמבקרים בתערוכה, על פי דרכם והבנתם ואמונתם.
הגדרות רבות לו לטקס ותכונותיו מגוונות. זאת יודעים העוסקים במדעי החברה, וגם זריזי האצבעות המחפשים בגוגל. כאן נבקש לעמוד על המרכיבים החשובים לנו בהקשר הנוכחי. טקס אינו סתם משחק או לבוש חיצוני חסר תוכן, כפי שהדבר עשוי להיראות לאדם מן החוץ. תכונה בסיסית המצויה בטקס שלפנינו הוא היותו טרנספורמטיבי,דהיינו מעביר ממצב למצב. טקס הנישואים הופך את הפנויים לנשואים ומכניס אותם למצב חדש הכולל מערכת של זכויות וחובות חדשות לבני הזוג. הטרנספורמטיביות היא בלתי הפיכה. הרווקה לא תשוב עוד לעולם להיות רווקה. כך גם הרווק. מעתה ואלך ייוותרו לעולם נשואים או גרושים או אלמנים. שינוי מעמד זה ידרוש גם הוא, בעתו, טקסים מתאימים[1]
לטקס יש יסוד קבוע, כפוי על המשתתפים. ויחד עם זאת יש בו גם יסוד דינאמי וספונטאני. המתח בין כלליו הקבועים והנוקשים של הטקס הקנוני לבין האירוע החד פעמי המתרחש זה עתה, מקנה לו משמעות וחיות. הטקס הוא סוג של ביצוע תרבותי. יחידה תרבותית מובנית שחוזרת על עצמה. יש לו התחלה, אמצע, וסוף. יש לו בימת התרחשות וקהל צופים.
הטקס הוא התמצית של התרבות המוצגת לצופים, המהווים חלק בלתי נפרד מהטקס. זהו הסיפור שהחברה מספרת לעצמה על עצמה, הצגה בה החברה מציגה את עצמה לעצמה. בתוך כך עולים על פני השטח, במפורש ובמרומז, באופן גלוי ומודע כמו גם באופנים סמויים ולא מודעים, מרכיבים מרכזיים של דמות החברה, דימוייה העצמים, ערכיה המוצהרים והמוכמנים[2] בטקסי חתונה המשפחות המתחתנות מציגות את זהותן זו לזו, ושתיהן יחד מציגות עצמן לפני הציבור. בני הזוג מבטאים בטקס את זהותם –  התרבותית, החברתית, המשפחתית והאישית –  ובה בעת מבססים את קיומה. יש כאן עניין כפול פנים: הטקס מבטא את הערכים, הציפיות והאידיאלים של החברה המקיימת את הטקס. בה בעת, בביצועו, מתאשררים ערכים ותפיסות אלה, ומוגדרים מחדש, ומבנים בתורם את הסדר החברתי הרחב, כמו גם את הדימוי העצמי של המשפחות: כמבוססות כלכלית, כבנות מעמד חברתי מוגדר[3], כיהודיות וישראליות כמו "כולם", או כייחודיות ולא כמו כולם[4].
הדימוי העצמי הזה יקבל ביטוי בשלל המרכיבים של הערב: המקום, הזמן, העיצוב, סוג  האוכל והמוזיקה ותמהיל הבר, שמלת הכלה ושמלת אם הכלה ולבוש האבות, המכונית על קישוטיה שהביאה את הכלה והחתן, קישוטי החופה וזהות עורך או עורכת הטקס. כל אלו יחד מציגים ומגדירים ומאשרים ומבנים מחדש את מקומה של המשפחה בסדר החברתי הרחב, כמו גם את הסדר הזה עצמו. ונכון, גם את מקומם וזהותם של החתן והכלה, המסתובבים עדיין בין האורחים, או ממתיקים סוד עם חוג מצומצם בחדר ההמתנה. גבים נטפחים בחוזקה, כתפיים נמעכות בחיבוק, לחיים מתנשקות ונצבעות אודם. ותיבה קטנה המונחת בצד מתמלאת מעטפות.
מדי שנה נישאים בישראל כ 36,000 זוגות יהודים ויותר. עלות חתונה ממוצעת, מוערכת בעשרות אלפי שקלים. יש חתונות שעלותן נושקת למיליון[5]. בהשוואה למדינות המערב – ישראלים נישאים יותר, ואף כי ניתן לזהות האטה מסוימת בשיעור הנישאים, הרי שהיא מתונה יחסית. ישראלים מתגרשים פחות, ושיעור המשפחות החד-הורית קטן ביותר ממחצית[6].
סיימנו סיבוב ראשון בין כל דוכני המזון המגולגל והמוקפץ והמקוצץ. הרווינו צימאוננו במשקה קל, יין או בירה. פה ושם כמה צ'ייסרים. אמרנו שלום, מזמן לא נפגשנו. התנשקנו, התחבקנו. כבר מתחיל להתמלא ועוד מעט החופה. בין לבין ננסה להקדיש כמה שורות לסוגיית הנישואים בישראל.
על פי החוק האזרחי של מדינת ישראל הריבונית, אזרחים ישראליים יכולים להינשא בארצם רק דרך ה"עדה הדתית". זהו מושג שהיה נהוג באימפריה העות'מאנית, אומץ ע"י שלטון המנדט הבריטי שהקימה את הרבנות הראשית והוסדר בחוקי מדינת ישראל. כך, למשל, חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושין) תשי"ג – 1953 קובע בסעיפו הראשון כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". וסעיפו השני מדגיש כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה"[7].
ומה הרבותא? אוהו. לא נספיק לדבר על כך עד הקפה והעוגה שיוגשו בסוף הערב. אז נסתפק בכותרות: מי שאינו משתייך לעדה דתית מוכרת בחוק אינו יכול להינשא בישראל. בני זוג שאינם מאותה עדה דתית לא יכולים להינשא בישראל. בני זוג שאחד מהם מוגדר כחסר דת אינם יכולים להינשא בישראל. ישראלי ששם משפחתו "כהן", לא יכול לשאת בישראל גרושה או אלמנה. מי שאזרחותו ישראלית מלידה, גדל בעברית או חש בה כבית בית, רואה עצמו כיהודי וישראלי וגם נתפס ככזה על ידי כל מכריו ומוקיריו, אך אמו או אמה, לא מוכרים כיהודים, לא יכול להינשא במדינת ישראל. ואל תנפנפו לנו בשירות צבאי, שהכלה גדלה בקיבוץ או שסבא שלו היה רב. ולא אמרנו מילה על כל מי שסתם לא רוצים שדווקא את הרגעים המשמעותיים בחייהם ינהל פקיד דת, או לא מצליחים להבין כיצד ומדוע המדינה יכולה לאסור על שני אזרחים להינשא למי שאהבה נפשם. מספר הולך וגדל של זוגות ישראליים מחפשים כיום, מסיבות שונות, דרכים אחרות להינשא. לערוך חתונה יהודית, אך לאו דווקא דרך הרבנות הראשית[8]. משרד הפנים, דרך אגב, מחויב לרשום כנשואים זוגות שנישאו במדינה אחרת על פי חוקיה ואין לו שיקול דעת בעניין זה. כך חויבה המדינה להכיר ולרשום נישואים של זוגות חד-מיניים שנערכו ונרשמו בקנדה, המכירה בנישואים כאלה[9]. ונקודה אחרונה – לא מדברים על זה בשמחה הגדולה של ערב החתונה – אבל את אישור הגירושים מקבלים ברבנות. אבל למה לי פוליטיקה עכשיו? עוברים לחופה.
כולם מוכנים. נעמדים קרוב. מתקהלים בציפייה. באוויר עולה משהו מיוחד, כמו באותו שבריר שנייה כשהאורות כבים בתיאטרון, ושיעולים אחרונים נאספים להם בטרם יתחיל הקסם, בטרם יתחיל הטקס.
לא נוכל לעמוד כאן על שלל גלגוליו של טקס הנישואים היהודי בשלושת אלפים ומשהו השנים האחרונות. נזכיר שבכל התנ"ך אין אף לא תיאור אחד של טקס חתונה. אנו מוצאים אזכורים חלקיים למנהגים שונים הקשורים בטקס: שידוכים, מוהר ונדוניה – למשל בסיפור רבקה ויצחק או שמשון והאישה הפלשתית, כמו גם סיפור המוהר הרומנטי שהביא דוד המלך בעבור מיכל בת שאול (חויב במאה עורלות פלשתים, לא פחות. הביא מאתים), או משתה שהיה נהוג לערוך לאורחים  – למשל, המשתה שערך לבן ליעקב, או שמשון לאורחיו בו חד את חידתו המפורסמת. תאור חלקי מופיע גם בספרות החיצונית בספר טוביה. במשנה ובתלמוד ניתן לקבץ מדיונים שונים תמונה לגבי טקס הנישואים היהודי בתקופה זו. וכך הלאה, עבור בספרות הגאונים, אבן העזר בשולחן ערוך, ועד לשו"תים של ימינו[10]. בקרב קהילות שונות רווחו מנהגים רבים ומגוונים. מסביב לגרעין יציב יחסית של טקס הלכתי שהתגבש במשך מאות שנים, חלו כל הזמן שינויים והתאמות והתפתחויות. טקס הנישואים היהודי, כמו ההיסטוריה כולה, כמו החיים עצמם, הוא דינאמי, מרובה שכבות ומרובד משמעויות[11].
"ערב טוב לכל בני המשפחה, החברים והאורחים שבאו לכאן הערב, מקרוב ומרחוק, כדי להעיד, להשתתף ובעיקר כדי לשמוח בשמחתם של …". כך אני נוהג לפתוח את טקסי הנישואים שאני עורך. אחרים מוצאים נוסח משלהם, ומזמנים אל מתחת לחופה את … את מי בעצם? ובאיזה סדר? אנו בטקס ולכל רכיב יש משמעות. אופן הזימון לחופה מעיד על ערכי המשפחות והזוג הנישא. והאפשרויות מרובות: כל אחד מבני הזוג עם הוריו, אבות עם החתן ואמהות עם הכלה, קודם ההורים ואחר כך הזוג. ומה עם בני משפחה נוספים – אחים ואחיות, סבים וסבתות, הורים חורגים? הרהרו נא בשאלות אלה גם אתם בחתונה הבאה בה תהיו. לא להיבהל אם אבוקות זיקוקים מאירות את הדרך לחופה. בחתונות בהם גברים ונשים עומדים בנפרד – נא לשמור על הסדר ולא להתערבב.
ויש אופנות. הן לא הופכות לפחות משמעותיות, חשובות ואמיתיות לבני הזוג בגלל שהן אופנות. אסור לנו להסתכל עליהן מלמעלה. צריך לכבד אותן, ולתת לבני המשפחה, ובעיקר לזוג עצמו, לבחור בהן ולהטעין אותן במשמעויות. אופנה עכשווית אחת, למשל, היא להקליט מראש את "תחינת הכלה"[12]. ישנם זוגות שמנצלים את ההזדמנות המוקלטת מראש של שיר הכניסה כדי לומר או לשיר מילות אהבה הדדיות.
ועכשיו ההינומא. האנתרופולוגים שבינינו יאמרו בידענות אקדמית: אנו נמצאים בשלב לימינאלי, השלב הסיפִּי של בין לבין. אחד ממאפייניו הוא כיסוי הגוף כחלק מהפיכתו לאַ-מיני. שיבואו לראות היום ויגידו איזה אַ-מיני איזה[13]. ואוהבי המקרא שבינינו יאמרו בידענות מקראית: זהו זיכרון וקשר לרבקה אמנו שלקחה את הצעיף ותִתכּס, בראותה לראשונה את יצחק[14]. והרומנטיקנים שבינינו יאמרו שזהו רגע של אינטימיות בין בני הזוג, סמל לאוהל הפרטי שהם הולכים לבנות לעצמם. וחוקרי מגדר יאמרו החפצה ויאמרו בעלות. וכולם כמובן צודקים.
אי אז, לפני מאות ואלפי שנים, בשחר הרחוק של תרבותנו היו שני טקסים שחוברו הערב לאחד: טקס אחד של אירוסין, הלא הוא טקס הקידושין, וטקס שני של נישואים, הלא הוא החופה. נראה כי הקידושין סומלו בעבר המקראי בעיקר בביאה[15]. חז"לנו עידנו את התהליך, והביאה עברה סובלימציה לשטר ולכסף[16]. ושלוש הדרכים בהן נקנית אישה כבר הפכו למטבע לשון, והכסף הפך בעידן האימפריה הרומית לטבעת. ישנם דיונים רבים במשנה ובתלמוד בענייני קניין ונשים, המבחינים בין אישה ובין עבד עברי, ובינה ובין יבמה או אמה עבריה, ומאיזה גיל מותר לקדש וכמעט כל סוגיה עקרונית ומעשית אחרת. והקידושין עצמם כבר מחייבים בכתובה ובייבום[17].
בטקס המסורתי של ימינו נותר הד עמום לזמנים קדומים אלה. למען האמת, אין זה הד עמום כי אם קריאה רמה הנאמרת במפורש, אולם נראה שעיקרי תכניה אינם פוגעים ברוב האוזניים השומעות. וכך אומרת ברכת הקידושין הנאמרת בטקס המסורתי עד ימינו אלו, לאחר הקידוש על היין:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת. וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ, עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין. בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה, מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין.
את הברכה הזאת יש לקרוא לנבוכים קריאה זהירה, מבלי לעסוק כלל בהיבט הדתי עצמו – כלומר שיתופו של אלוהים בטקס האינטימי, וכל סוגיית ה"קידשנו במצוותיו" וה"מקדש עמו ישראל", שאכן ראויה גם ראויה לדיון. הבה נתחיל:
צִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת: כאן הכוונה לכל אותם איסורים של יחסי מין המוגדרים בתרבות היהודית, "גילוי ערוה" בלשון המקרא. רובם מצויים בספר ויקרא פרק י"ח (פסוק ו' ואילך), ושוב בפרק כ' (פסוקים י' – כ"א), אך גם במקומות אחרים[18]. גם אם קל לנו לקבל היום את רובם המכריע של איסורי העריות, הרי הם מקושרים קשר הדוק ואמיץ לשורה של איסורים ומגבלות על ההתנהגות המינית שקשה לקבלם כיום. למשל, יחסים חד מיניים. למשל, היחס הבלתי שוויוני (אם להשתמש בלשון המעטה) בין גברים לנשים בכלל, וביחס להתנהגותם המינית בפרט. למשל, בעונשים הקשים שנועדו לשלוט בהתנהגותן המינית של נשים, אך לא של גברים[19].
וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת: בין הקידושים לנישואים עבר לעתים זמן רב. במהלך תקופה זו היו אסורים יחסי המין בין המקודשים. גם אם הקידושים עצמם נעשו בביאה[20].  ומה יעשה היום הרוב המכריע של הזוגות הנישאים בישראל, ללא ספק בקרב הציבור החילוני, והמסורתי ואפילו הדתי לאומי, החי יחד לפני החתונה, וגם אם לא, אינו נמנע מיחסי אישות?[21].
וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ: ה"לנו" השני בא למנוע את ההתחכמות הצפויה, שהנשואות  – באשר הן – מותרות. אך מדוע זה "נשואות לנו" בלשון רבים, ולא הנשואה לנו? אכן, אין צורך להאריך בהסברים. בתרבות היהודית נישואים ליותר מאישה אחת היו מותרים, ואף מקובלים בהקשרים היסטוריים שונים[22].
אפשר להציע, עד שהחתן לוגם מכוס היין, ומסדר החופה והקידושים מעביר אותה לאם הכלה, על מנת שתשקה אותה מהיין בעודה מסיטה זמנית את הינומתה, אמירות אחרות לרגע משמעותי זה. למשל ברכה שחיבר הרב דוד לזר, המותירה על כנה את מעורבותו של האלוהים, אך מציעה קידושים שוויוניים הרבה יותר:
"בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ "קדושים תהיו", ואמר "לא טוב היות האדם לבדו", ועל כן תדבק נפש בנפש בקדושה ובטהרה, בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה, מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין". ואפשר גם לחשוב על דרך אחרת לקידושים. למשל הצעתה של המשוררת ברכה סרי: אישה נקנית לאיש/ בתפילה/ יום-יומית רצופה./ איש נקנה לאישה/ בקידוש המקום והזמן/ בתפילה / באהבה/ בעזרת השגחה נדיבה./ מתוך שפע הבריאה./ ברצון הכרעה עליונה/ בברית שבינו ובינה./ ברגע ורגע של עבודה נכונה./ ביגע ויזע ושמחה/ ודמעות ומעות[23].
אנו מתקרבים עכשיו אל רגע השיא של הטקס. הקידושים עצמם הנעשים בדיבור ובענידת טבעת. חשוב להדגיש כי זהו האקט היחיד בטקס שיש לו משמעות הלכתית מחייבת. גבר, אישה, שני עדים (כשרים) – והרי את מקודשת. בטקס המסורתי האישה פסיבית לחלוטין, והגבר הוא המקדש אותה, בטבעת, כדת משה וישראל[24]. כיום, בקרב קהלים הולכים וגדלים, מקובל גם שהכלה מקדשת את החתן. לפני הקידושים בטבעת מופשלת ההינומא, שנהייה בטוחים שהכלה לא הוחלפה כרחל בלאה. ותמיד זהו רגע של קדושה וייחוד, רגע השיא בטקס.
אחרי השיא מעין הפוגה רגשית. מקריאים את הכתובּה. הכתובּה נכנסה לתרבות היהודית בתקופה ההלניסטית, ונוסחה מיוחס לשמעון בן שטח, בן המאה הראשונה לפני ספירת הנוצרים. כוונתה טובה. היא מפרטת את חובות הבעל כלפי אשתו ואת זכויותיה הכלכליות, מתעדת את הרכוש שהיא מביאה עמה ונותר שלה, וסכום כתובּתה – כמה ישלם הבעל אם ירצה לגרשה או באם תתאלמן. יש סכום מינימאלי, סטנדרט מחייב: מאתיים זוז מוהר בתולי הכלה. גרושה ואלמנה מקבלות מנה, כלומר חצי. אבל הכתובּה היא יותר מהסכם ממון. היא גם מגדירה באופן ברור את חובות הבעל לאשתו: לכבד, ולזון ולפרנס, ולכלכל ולהלביש, ואף לקשטה, ולעשות זאת באמת ובאמונה. והוא מתחייב לדאוג לה למזונה, עונתה ולכסותה ולכל צרכיה, ולחיות עמה חיי משפחה. ולא סתם, כי אם באהבה וחיבה ורעות. ויכול החתן להוסיף על המינימום הקבוע, ולתת לכלה "תוספת כתובּה" [25]. הכתובה המסורתית כתובה בארמית, שפת היומיום של אותה תקופה.
במהלך השנים הכתובּה הפכה לא רק לנייר משפטי וכלכלי חשוב או למרכיב משמעותי לביטוי אמנותי[26], אלא גם הוכחה לזהות היהודית של בני הזוג. גם הרבנות כיום מבקשת פעמים רבות לקבוע את זהותם היהודית של ישראלים רבים בהסתמך על כתובּות הוריהם או הורי הוריהם. ואם אין – בגלל המלחמה ההיא, או השלטון הקומוניסטי, או בגלל כל סיבה אחרת? זה כבר סיפור אחר. שיתגיירו או שלא יתחתנו. זה בכלל לא ענייננו [27].
בטקסים יהודים פלורליסטיים ניתן מקום רב ומשמעותי לבני הזוג בכתיבת הכתובּה וניסוחה. זהו אכן המקום בו בני הזוג יכולים לנסח – קודם כל לעצמם ובלשונם – את ציפיותיהם והתחייבויותיהם ההדדיות והשוויונית. את השאיפות שהם מביאים עמם לבית שהם בונים, ולערכים שלאורם הם רוצים לעצב אותו. לנסח את ה"מטען" שכל אחד מביא עמו, ולפרוט כוונות רומנטיות להתחייבויות מעשיות. הסכמי ממון, ובעיקר הסכמים של טרום נישואים, כלומר כאלה המבטיחים את אופן הפירוק של המשפחה והבית המוקמים זה עתה, במידה ויהיה לכך צורך,  חותמים עוד קודם. מראש. אצל עורכ/ת דין המתמחה בכך[28]. מחכים עוד כמה שניות, לטובת הצלמים.
ברכות חתנים, הנקראות גם שבע ברכות, נקבעו בנוסח המצוי בידנו כבר בימי התלמוד, כלומר לפני יותר מאלף וחמש מאות שנים [29]. הן הביטוי שנותר בימינו לטקס השני – כלומר החופה, כלומר הנישואים. נראה שהנישואים הושלמו בעבר כאשר הכלה, המאורסת, המקודשת, באה אל בית משפחת החתן. שם, בבית המשפחה, היו בונים (ככל הנראה) חדר מיוחד לחתן והכלה. בהתייחדות הזוג בחדר זה הושלם הטקס[30]. הברכות מתחילות בהודיה לאל על בריאת העולם, בריאת האדם, עומדות על הקשר הייחודי שבין אלוהים והאדם שנברא בצלמו, מייחלות לשיבת העם היהודי לארצו תוך רפרוף ספק מודע ספק לא מודע בחששות מפני העקרות המלוות, מן הסתם, זוגות גם בימים אלה, ומסתיימות בברכות לחתן ולכלה. בברכה האחרונה מורעפים על בני הזוג כמעט כל הביטויים הלשוניים הקיימים בעברית לאושר ושמחה.
הברכות נאמרו במהלך שבעת ימי המשתה שנערכו לאחר החתונה, ימים בהם הזוג פטור מטרדות היומיום והחתן גם ממצוות שהזמן גרמן. למשל הנחת תפילין. הן נועדו לשתף ולשמח את האורחים שבאו להשתתף בשמחה, ונאמרות רק כשיש מניין, כלומר בציבור[31]. והקהל מצטרף בדרך כלל לאמירת ה"אמן" אחר כל ברכה וברכה, ואף משתתף בשירת הברכה האחרונה, אם הוא מכיר את הנוסח. ישנן עדות בהן נהוג לזמר, ולפייט, ולסלסל, ולחזן ולהאריך עד מאוד בשירת ברכות אלה. וישנן עדות, הנוטלות רעיון זה של הברכות שנועדו לשתף ולשמח ולתת מקום בטקס גם לאורחים ולקהל, ומממשות אותו בכך שמברכים שונים מוזמנים אל מתחת לחופה, בין אם לברך הברכה המסורתית, ובין אם לברך ברכה אישית.
ואנו מגיעים אל חלקו האחרון של הטקס. אל שבירת הכוס. ידידנו האנתרופולוג, שדיבר בתחילת הטקס על לימינאליות, יטרח לציין באוזנינו כי בכל טקס מעבר ישנם היבטים המסמלים התנתקות על ידי קריעה או חיתוך או ניפוץ, ושחוץ מזה, שבירת הכוס מאפשרת פורקן וקתרזיס רגשי. ועוד יציין שהוא דווקא שמע שהרב עובדיה מוחה על מחיאות הכפיים וביטוי השמחה המלווים בימינו את שבירת הכוס, הרי זהו זכר לחורבן [32]. והמומחה התורן, חובב המקרא והתלמוד, יקמט מצחו ויצמצם עיניו בניסיון להיזכר בסיפורים תלמודיים בהם שוברים כוסות כנגד ביטויי שמחה מופרזים, אותם חז"לינו לא ראו בעין טובה[33]. ומומחי המגדר ידברו דווקא על הרימוז המיני בניפוץ הכוס כביטוי לאונו ויכולותיו של החתן הנרגש, וההיסטוריון שנחשף לאחרונה ל-KABALA ניו-אייג'ית ידבר דווקא על הנוהג באשכנז להטיח כוס זכוכית בקיר צפוני להרחיק שדים ורוחות (יפצעו מהזכוכית, ישתכרו מהיין), אולי על שבירת הכלים בדרך ליצירת עולם חדש, ואולי גם על כך שהתיקון חבוי בשבר, כי את שברי הזכוכית ניתן להתיך, וליצור מהם משהו חדש ויפה[34].
והחתן יאמר – ובטקסי נישואים יהודיים בישראל של 2010 עושה זאת גם שיעור הולך וגדל של כלות –  את המשפט המסורתי על ירושלים או, וגם זו תופעה הולכת ומתעצמת,  משפטים אחרים, וינפץ הכוס העטופה בנייר כסף, וזרם של בני משפחה וחברות וחברים ומוזיקה פורצת ישטוף את החופה. ובית חדש מוקם. חוליה נוספת בשרשרת הדורות.
אבל זה עדין לא סופו של הטקס. יש עוד כמה מרכיבים. למשל ברכת המזון בחתונות מסורתיות.  והריקוד הראשון של החתן והכלה כזוג נשוי. ויש הנוהגים לשאת ברכות. וריקודים. ומנה ראשונה, ושנייה ועוד ריקודים. כבר צריך ללכת? תודה שבאתם. באמת היה נהדר. בקרוב אצלכם. והאולם הולך ומתרוקן. ונשארים בני המשפחה והחברים הכי הקרובים. אולי חולצים את נעלי העקב ושוטפים את הפנים, וחושבים על מה שהחתן והכלה הולכים לעשות הלילה (לספור את הצ'קים, כדברי הבדיחה הידועה) [35].
ומכבים את המוזיקה. יוצאים אל מגרש החנייה, שהוא שוב ריק, כמעט לגמרי, והולכים הביתה. זמן הופך מקום. בעיני הלילה ייזכר היום. ייזכרו בשקט בית ומדבר. כי הטקס הוא אשר נשאר [36].

 

הערות

[1]רובין, נ.(1995) ראשית החיים: טקסי לידה, מילה ופדיון הבן במקורות חז"ל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד: 13 – 14.
[2]רובין, נ. (2004) שמחת החיים: טקסי אירוסים ונישואים במקורות חז"ל, תל-אביב, הקיבוץ המאוחד: 9 – 10. ספרו זה של רובין מהווה מקור מרתק ושופע ידע על הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של טקסי נישואים בכלל, ועל טקס הנישואים היהודי בתקופת חז"ל בפרט. ראו גם צבר, ש. (2006) מעגל החיים,ירושלים, מכון בן צבי, ע"מ 181 – 279. על טקסים ומשמעותם ראו למשל: טרנר, ו. (2004) התהליך הטקסי: מבנה ואנטי מבנה, תל אביב: רסלינג.
[3]וראו בעניין זה את קפלן, ד. (2001) חתונות המעמד הבינוני- גבוה בישראל: ייצור תרבות רפרטוארים וטעמים , חיבור לקבלת תואר מ.א., אוניברסיטת תל אביב.
[4] וראו למשל את "החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית", ארץ אחרת מס' 22, יוני – יולי 2004.
[5] שם, ע"מ 5.
[6] ראו מפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בעניין זה. למשל בקישורים הבאים:http://www.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=200911163.
http://www.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=200911163. מעל לתשעים אחוז של הזוגות הנישאים הם של שני בני זוג רווקים. ראו למשל:http://www.cbs.gov.il/reader/newhodaot/hodaa_template.html?hodaa=200923233.
[7]לנוסח מלא של החוק ראו למשל הקישור הבא: http://www.rbc.gov.il/laws/index.asp .  וראו בעניין זה למשל רוזן-צבי, א. (תש"ן) דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול, תל אביב: פפירוס; שאוה, מ. (תשס"א) הדין האישי בישראל (מהדורה רביעית), תל אביב: מודן; שיפמן, פ. (1995) מי מפחד מנישואים אזרחיים?, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.
[8] ישנו קושי באיסוף נתונים מלא בסוגיה זו. ידוע כי ישנם כ 5000 זוגות מדי שנה שנישאו בחו"ל, וכמה מאות, ואולי אף בין אלף לאלפיים הנישאים בארץ בטקסים ריבוניים: בין אם בטקסים של תנועות יהודיות כמו התנועה המסורתית או התנועה הרפורמית, של ארגונים חילוניים כמו "הוויה – טקס ישראלי", ובין באמצעות ידוענים למיניהם המאצילים מאורם על זוגות היכולים כלכלית להרשות זאת לעצמם. לדו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על נישואי ישראלים בחו"ל (משנת 2007) המציג נתונים ומגמות בשנים 200 – 2006,  ראו בקישור: http://www.cbs.gov.il/publications/nisuim_hul/nisuim_hul.pdf. וראו גם הנתונים והעמדות המופיעים בקישור : http://www.freemarriage.org.il/hebrew.html.
[9] בג"צ 3045/05 יוסי בן ארי ואח' נ' מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, ראו פסק הדין בקישור הבא: http://elyon1.court.gov.il/files/05/450/030/a09/05030450.a09.HTM .

[10] על סיפור רבקה ויצחק ראו בראשית כ"ד. על המשתה שערך לבן ליעקב ראו בראשית כ"ט פס' כ"א – כ"ג. על שמשון והאישה הפלשתית ראו שופטים י"ד. על מוהר דוד למיכל ראו שמואל א', פרק י"ח פס' כ"ז, שמואל ב', פרק ג' פס' י"ד. על טקס הנישואים היהודי בתקופת חז"ל ראו רובין, 2004 הערה 3 לעיל. על תיאור החתונה בספרות החיצונית ראו ספר טוביה פרק ז' פס' י' ועד פרק ח' פס' י"ח.
[11] על מגוון המנהגים הנלווים לטקס הנישואים היהודי ראו למשל צבר 2006, הערה 2 לעיל. לנוסח מלא המלווה בהסברים תמציתיים של הטקס המסורתי (כלומר הנוסח הקנוני כפי שגובש במאות השנים האחרונות) ראו למשל בסידור שערך וביאר אביגדור שנאן (1999) סידור אבי חי (לבית ולמשפחה), ירושלים: ידיעות אחרונות, ע"מ 27 – 39.
[12] אותה תפילה להצלחת הזיווג שכלה (דתית, יש לומר) הייתה אומרת בדרכה לחופה, מלווה באימהות, לאחר שהחתן ניגש אל הכסא עליו ישבה כל הערב וכיסה אותה בהינומא ראו למשל הנוסח המופיע בסידור אבי חי (הערה 11 לעיל) ע"מ 30 – 31.
[13] על המרכיבים הלימינאליים בטקסי מעבר ראו:Van Gennep, A. (1960) The Rites of Passage, London: Routledge & Kegan Paul    .

[14] בראשית כ"ד פס' ס"ה.
[15] וראו למשל הנאמר בשמות כ"ב פס' ט'ו – ט"ז: וְכִי-יְפַתֶּה אִישׁ, בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה–וְשָׁכַב עִמָּהּ:  מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ, לְאִשָּׁה.  אִם-מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ, לְתִתָּהּ לוֹ–כֶּסֶף יִשְׁקֹל, כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת. והשוו גם לדברים כ"ב פס' כ"ח כ"ט: כִּי-יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ.  וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ–חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ–לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו. השוו למכילתא דרבי ישמאעל מס' נזיקין, משפטים פרשה י"ז.
[16] וראו משנה, סדר נשים מסכת קידושין, פרק א' משנה א'.
[17] ראו למשל סיפרי דברים פיסקה רס"ח (א'); מסכת יבמות; מסכת גיטין; [18] וראו גם ב"משנה תורה" לרמב"ם הלכות אישית והלכות איסורי ביאה, וכן בשולחן ערוך אבן העזר סימן ט"ו.
[19] ומהם דיני הממזרות אם לא הענשת האישה על התנהגותה המינית, או המצווה לסקול למוות באבנים נערה אשר האיש שלקחה – כלומר נשא אותה – מוכיח לזקנים שלא נמצאו לה בתולים. עונשה מנומק בכך ש"עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה". ראו דברים כ"ב פסוקים כ' – כ"ב. ענישת הגברים היא רק במקרים בהם פגעו באשת איש, כלומר שעיקר הבעיה אינה התנהגותם המינית, אלא הפגיעה בקנינו של גבר אחר. עם זאת, ניתן לקרוא במקורות המקראיים גם עמדה מגינה, במידת מה על נשים, גם במובאות בהערה 15 לעיל.
[20] רמב"ם, "משנה תורה", הלכות אישיות פרק י', הלכה א'.
[21] עניין שאינו חדש ומודרני דווקא, וזו סוגיה שהייתה רלוונטית גם בתקופת חז"ל. ראו למשל תוספתא מסכת כתובות פרק א, ו' . בימנו אין עוד אירוסים הלכתיים, כך שבפועל איבד איסור זה את משמעותו. עוד נזכיר כי על אף האמור בהערה 15 לעיל, אין למעשה כל בעיה הלכתית בקיום יחסי מין עם נשים פנויות.
[22]ולמרות האיסור על נשיאת שתי נשים של חרם דרבנו גרשום, ראו למשל שו"ת הריב"ש סימן צא; שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ט; שו"ת יביע אומר חלק ז – אה"ע סימן ב ד"ה א, אם להביא כמה עמדות שאינן שוללות תפיסה זו.. ואפשר גם לעמוד על המתח שסוגיה זו עוררה בביטוי הספרותי שנתן לה א.ב. יהושע (1997) בספרו מסע אל תום האלף, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עם זאת, נראה כי בתקופת חז"ל תופעת ריבוי הנשים הייתה שולית למדי. ראו למשל שרמר, ע. (2003) זכר ונקבה בראם : הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל.
[23] סרי, ב. (תש"ס) קידושין: ל"ב שיעורים בתורת האהבה, ירושלים: הוצאת האור הגנוז, ע' 49.
[24] חשוב לציין כי ניתן למצוא קולות חז"לים המצביעים על כך שאף שהכלה פסיבית, נדרשת הסכמתה למעמד, ושלפחות לכאורה די באמירה שלה, "אפילו היא יושבת באפריון", ואפילו  בפני "אורחין מסובין", בכדי להביע מיאון היכול לבטל הטקס (ראו למשל תוספתא יבמות י"ג א'). עם זאת, לא ברור עד כמה קרובה או רחוקה אמירה זו מהמציאות, ועד כמה היא מהווה ביטוי אידיאלי, אולי אפילו "התייפיפות" להצדקת סיטואציה שהיא בעליל בלתי שוויונית או שהיא ביטוי לרצון החופשי הנדרש בעסקאות קניין. לתפיסה הרואה בנישואים אמצעי למימוש מצוות "פרו ורבו" ראו שולחן ערוך אבן העזר א', א'. וראו שם גם ה"מפה" – הגהותיו של משה איסרליש  כגישה המבטאת תפיסות אינטימיות ואישיות יותר.
[25] זה הסכום שיש חתונות בהן נוהגים להכריזו לקול מחיאות כפיים של הקהל. האמת היא שלמעט מקרים חריגים ביותר הוא כמעט וחסר משמעות משפטית אמיתית.
[26] על היופי האסטטי והמגוון האומנותי של הכתובות, ראו למשל צבר, ש. (1993) מזל טוב : כתובות מצוירות מאוסף מוזיאון ישראל, ירושלים: מוזיאון ישראל; דולב, ג. (עורכת) (2005) חתונה מקומית : כתובות ארצישראליות, 1800-1960, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל.
[27] ועל הבעיה הכואבת, המשמעותית והמורכבת של מאות אלפי "יהודים לא יהודים", כלומר בנים ובנות למשפחות יהודיות שעלו לישראל מכוח חוק השבות אך אינם מוכרים ע"י בתי הדין הרבניים כיהודים ראו למשל את הספר החשוב של כהן, א. (2006) יהודים לא יהודים: זהות יהודית ישראלית ואתגר הרחבת הלאום היהודי בישראל, ירושלים: כתר. אף כי סוגיה זו מהותית בדיון על טקסי נישואים בישראל, היא אינה זוכה במסגרת הנוכחית להעמקה הראויה לה.
[28] וראו בעניין חשוב זה את הקישור הבא: http://www.itim.org.il/?CategoryID=206&ArticleID=600&Page=1 וכן את אתר ארגון "משפחה חדשה" :http://www.newfamily.co.il . על הסכמי ממון ראו למשל הלפרין – קדרי, ר. (עורכת) (2008) הסכמי קדם נישואין, רמת גן: מרכז רקמן לקידום מעמד האישה ומרכז צדק לנשים, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן.
[29] בבלי, כתובות דף ח' ע"א. ראו גם רובין, הערה 2 לעיל ע"מ 241 – 253 ; לורברבוים, י. (2004) צלם אלוהים, ירושלים: שוקן, ע"מ 386 – 435. [30] רמב"ם, "משנה תורה", הלכות אישות, פרק י', א'. השוו המאירי, מסכת כתובות דף ז ע"ב.
[31] כמו כמה ברכות אחרות הנאמרות רק בציבור, כלומר שיש לפחות עשרה. למשל קדיש. או קריאה בתורה. ראו למשל משנה, מגילה פרק ד' משנה ג', והשוו בעניין "פנים חדשות" לתוספתא סדר מועד, מסכת מגילה פרק ג' ז'.
[32] שו"ת יביע אומר חלק ד – אה"ע סימן ט, ב-ג.
[33] למשל הסיפור על מר, בנו של רבינא בבבלי, מסכת ברכות דף ל ע"ב, ל"א ע"א.
[34] ועל מגוון המשמעויות שיש בשבירת הכוס ראו: גולדברג, ה. (1998) "שבירת כוס בחתונה: ראיה אנתרופולוגית", בתוך אבוהב, א. ואח' (עורכים) ישראל: אנתרופולוגיה מקומית, תל אביב: צ'ריקובר,  ע"מ 595 – 608; ויליאן,  י. (תשנ"ו)  "שבירת כוס בחתונה – מנהג ומקורו", סיני קי"ח ע"מ רס"ב – רס"ו.
[35] וראו בעניין זה הקריאה האינטימית שמציע אדמיאל קוסמן בסיפור המעשה הידוע במדרש תהילים נ"ט ג', בבנו של ר' עקיבא שנשא אישה, ובלילם הראשון והחזיקה לו נרו עד שבא הבוקר, ואת ההסבר שהוא מזכיר לכך שאין מברכים "שהחיינו" בטקס הנישואים (ספרדים נוהגים לתת שי לחתן, בד"כ טלית, על מנת לברך בכל זאת) . קוסמן, א. (2007) מסכת נשים: חוכמה, אהבה, נאמנות, תשוקה, יופי, מין, קדושה, ירושלים: כתר, ע"מ 31 –.
[36] "באהבתנו", יהודה עמיחי, (1980) שלווה גדולה: שאלות ותשובות, ירושלים: שוקן, ע' 92.