תומר פרסיקו
שר הכלכלה, נפתלי בנט, שהוא גם השר לשירותי דת, אמר בשבוע שעבר ש"המדינה הופכת יום־יום יותר יהודית, וזו ברכה אדירה". הוא הוסיף וקבע שתפקידה של מפלגתו, הבית היהודי, הוא לדאוג שהמדינה אכן תהיה יהודית יותר, וזאת כדי שלא תהיה מדינה "רגילה" כמו נורווגיה ושוודיה. ללא ספק, ישראלים רבים שותפים לתשוקתו זו של בנט, אולם השימוש במונח "יהודית" כאן עלול להטעות, שכן תחת הכותרת הרב־שימושית הזאת ניתן לכלול דברים רבים ואף סותרים. עלינו לשאול אפוא לְמה בנט עצמו מתכוון כשהוא יוצא להפוך את ישראל ליהודית יותר.
ייהוד הגליל או הנגב למשל פירושו ניקודם בעשרות יישובים שבהם גרים יהודים, אולם ייהוד המדינה אינו עניין נדל"ני אלא אידיאולוגי. ממעשיו של בנט נראה שפירוש הייהוד עבורו הוא כפיית היהדות האורתודוקסית על כלל האוכלוסייה היהודית. לקראת ציון שנה לכהונתו כשר לשירותי דת אפשר להתחיל לסכם את פועלו: הקמת מינהלת הזהות היהודית, שתפקידה להרביץ אורתודוקסיה בבתי ספר ובמרכזי נוער, ביצור המונופול של הרבנות הראשית על ידי חקיקת חוק המשית עונש מאסר על המתחתנים מחוצה לה, והקמת משטרת כשרות שתמנע יוזמות כשרות פרטיות, שלא דרך הרבנות. אפשר גם לבחון לאילו יוזמות התנגדו בנט ומפלגתו בשצף קצף — למשל חוק ברית הזוגיות או החוק להשוואת זכויות להורים להט"בים.
פעולות אלה של בנט ומפלגתו נמצאות במתח מובנה עם הדינמיקה החברתית בישראל בימים אלה. אם ישראל באמת נעשית "יותר יהודית", הרי שיהדותה המתגברת שונה מזו שהשר לשירותי דת מנסה לכפות עליה. כל מי שיבקר במכינות הקדם־צבאיות החילוניות, בבתי המדרש הפלורליסטים, בפסטיבלי הניו־אייג', בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות השוקקות, במניינים האלטרנטיביים היוצאים מתוך האורתודוקסיה, במאבק הדתי־פמיניסטי המתעצם והולך יגלה תהליך שונה לחלוטין: במקום האחדה, גיוון. במקום שמרנות, פריצת גבולות. במקום דריכה במקום, התפתחות. במקום שכפול העבר, יצירתיות.
הנה נתונים שלא נחשפו מעולם: מתוך מאות חופות שנערכו בשנתיים האחרונות מטעם ארגון "הוויה", 39.8% בלבד היו של זוגות שאינם יכולים להתחתן ברבנות (פסולי חיתון ואזרחים שהרבנות אינה מחשיבה כיהודים), ואילו 55.8% היו חופות של זוגות שאינם מוכנים להתחתן ברבנות מסיבות אידיאולוגיות. כלומר למרות המצוקה של מאות אלפי אזרחים שאינם יכולים להתחתן במדינתם, רוב הפונים לשירותים אלטרנטיביים הם אנשים שיכולים להתחתן בישראל, אבל אינם מעוניינים לעשות כן, וזאת מכיוון שהם נדחים עקרונית או רגשית על ידי הכפייה הדתית שמפעילה הרבנות.
דבר דומה מתחולל בתחום הכשרות: מתרבות והולכות המסעדות שאינן מעוניינות לקחת חלק במערך הכשרות של הרבנות הראשית ומבקשות להכשיר בעצמן את מטבחיהן. בירושלים פועל הרב אהרן ליבוביץ' (מסיעת "ירושלמים" במועצת העיר) על מנת לכונן "כשרות קהילתית", שתסתמך על ידיעת הלכות כשרות על ידי המסעדנים והכשרה עצמאית מתוך מחויבות לקהילה. לכאורה, יהודים שמעוניינים ללמוד הלכה ולקיים מצוות הכשרת המטבח אמורים לשמח את מפלגתו של בנט, אולם בפועל במקום לעודד פרויקטים כגון אלה הרבנות הראשית נלחמת בהם.
דווקא כאשר השר לשירותי דת מבקש לחזק את הרוח היהודית במדינה נראה שהיא מסתדרת יפה מאוד בלעדיו, ואילו הוא בפעולותיו מנסה לדכא אותה. למרבה האירוניה, אפשר לומר שאם יש משהו שמונע מהמדינה להיות יהודית יותר זו דווקא הרבנות הראשית, שבשחיתותה ודורסנותה מרחיקה חילונים רבים מקשר כלשהו עם מורשתם. חיזוק הרבנות הראשית והתנגדות מתמשכת לפתיחת המרחב הציבורי לסוגים מגוונים של יהדות (למשל, על ידי מתן אפשרות חוקית להתחתן שלא דרך הרבנות) מעמידים מכשול בפני הרנסנס היהודי שאנו עדים לו.
האם בנט אינו יודע זאת? אני חושד שהוא יודע, אלא שלא שגשוג תרבותי או דתי מעניין אותו. נדמה ש"יהדות" עבור בנט אינה עניין דתי בעיקרה, אלא לאומי. כאן הדת משועבדת לצרכיה של המדינה, וממילא עושר תרבותי או יצירה דתית הם דברים בטלים. מינהלת הזהות היהודית וחיזוק הרבנות הראשית מאפשרים מחד גיסא סטנדרטיזציה והשטחה תוכנית, ומאידך גיסא העצמה של רגש לאומי, אתנוצנטריזם וצדקנות. יהדות אחידה הכפויה על האזרחים אינה אלא עוד ניסיון לחשל פטריוטיזם, והחשש הוא שבנט אינו מעוניין ביהודים שמודעים למורכבותה של תרבותם, אלא דווקא בכאלה שבחוסר מודעותם מבטיחים ציות נלהב וגאווה ריקה.
כדאי לזכור זאת להבא: כשבנט מדבר על מדינה "יותר יהודית" הוא מדבר לא על פריחה תרבותית ודתית, אלא על חברה יותר אחידה, יותר שטחית ויותר לאומנית. הוא רואה בכך "ברכה אדירה".