פורסם 4.4.10, ידיעות הקיבוץ – mynet
עונת החתונות בפתח, והמרוץ חסר הנשימה אחר האולם, הקייטרינג, הדי-ג'יי והצלם – כבר בשיאו. לכל מרכיבי הכלולות ניתן דגש רב (ואם להודות באמת הכואבת, גם ממון רב), ורק טקס הכלולות עצמו, ליבת האירוע המרגש לזוג הצעיר ולקרוביו – אינו זוכה בדרך כלל לכבוד הראוי. אותה חופה, אותן מילים בארמית, רובן לא מובנות, אותו ריטואל של ענידת הטבעת, לגימת היין, שבע הברכות, שבירת הכוס.
אבל יש עשרות זוגות בישראל, ומספרם הולך וגדל, שלא מקדשים את המסורת האורתודוקסית, ומבקשים לקיים טקס המשלב פסוקים מקראיים ואמירות אישיות. יש הבוחרים כך מטעמים אידיאולוגיים, יש העושים זאת בגלל כורח המציאות (היותו של אחד מבני הזוג לא-יהודי, כהן וגרושה, וכו'), ויש שמבקשים לחדש את נדר הזוגיות בדרך אישית וקרובה יותר לאורח חייהם.
ארגון "הוויה", מבית היוצר של מדרשת "אורנים", "בינה" ומכון הטקסים החילוני, הכשיר יותר מעשרים עורכי טקסים שמשיאים בכל הארץ ובקיבוצים רבים. לא רק חופות מעמידים אנשי "הוויה" במקומותינו, אלא גם טקסי חיים כבר-מצווה, ברית-מילה, וגם קבורה, רחמנא לצלן. הארגון ללא מטרת רווח, שהוקם בשנת 2006, הוא הגדול מסוגו בישראל, וחבריו אינם בעלי הסמכה דתית-רבנית. הם מקדשים ומפטירים ברכות ברוח ברל כצנלסון, שאמר: "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב, ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן ומחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש".
לרבנות לא תהיה דריסת רגל
אפרת לויטן (49) ורן ציון (32), היא בת אפיקים והוא מדגניה ב', נישאו על פי מסורת "הוויה" בשנת 2008, והקימו את ביתם בשכונה ההרחבה בדגניה ב'. לאפרת, מורה לספרות וקולנוע ואם חד-הורית לחייל בן 20 ולנערה בת 15, לא היה צורך דחוף בטקס ובמסיבת הכלולות שאחריו. רן ביקש למסד באופן רשמי את הקשר בן שש השנים, אפילו ללא סממנים טקסיים כלשהם. "היה ברור לשנינו שלרבנות לא תהיה דריסת רגל באירוע, וחיזוק לכך קיבלתי בחתונה של זוג חברים שהתחתן בצורה זו בשנת 2004", מספרת אפרת. "מהם שמעתי את השם הוויה, ובאמצעות אתר האינטרנט של הארגון (www.havaya.info) למדתי שיש ברירה אחרת, אנטי אורתודוקסית. כך פגשנו את ד"ר אליזבט גולדווין מגניגר, והיא שאיחדה בינינו דרך כתובה שניסחנו יחד, וענידת טבעות הדדית. בתחילה זה נראה לי מוזר, שאישה תערוך את הטקס, אבל הלכנו על זה, והתאהבנו".
לאירוע קדמו שני מפגשים בין אפרת ורן לאליזבט. השלושה נטלו את הנוסח ההלכתי, השמיטו ממנו והוסיפו אליו, עד שהתרצו. בטקס נכחו ובירכו גם ילדיה של אפרת. רן ביקש טקס חילוני לגמרי, אפרת ביקשה שילוב המסורת בטקס, ולבסוף נמצאה דרך ביניים. הם ענדו זו לזה וזה לזו טבעות, אפרת לא לבשה הינומה וגם לא לבן. רן היה סקפטי יותר מאפרת לגבי הצורך בטקס שקיימו השניים. "לא עליתי לתורה, כמו שלא רציתי להתחתן בנוכחות רב. רק המסיבה עצמה היתה חשובה לי. אפרת משכה יותר לכיוון שהתקבל לבסוף. זה נראה לי מרוחק, פאסה. מה שהיה זה הרע במיעוטו, ואני שמח שעשינו היסטוריה קטנה בדגניה".
הייתם ממליצים לאחרים לבחור בדרך של הוויה?
אפרת לויטן: "זה לא באופי שלי, למכור דברים או להיות 'מיסיונרית'. זה לא שראיתי את האור וכעת אני רוצה לגלותו לכולם. לי זה התאים, כמו שהתאים לי לעשות ילדים מחוץ לנישואים. אני אוהבת יהדות ושונאת את הרבנות".
שביל בין מסורתי לחדשני
ד"ר אליזבט גולדווין עורכת טקסים במסגרת הוויה זה שנתיים וחצי. גולדווין, בעלת תואר דוקטור במחשבת ישראל, מרצה באוניברסיטת חיפה ובסמינר הקיבוצים, ומשמשת כרכזת תוכניות בבית המדרש באורנים. היא ילידת צרפת, 1960, בת להורים ניצולי שואה. בגיל שמונה עלתה לארץ עם משפחתה, התיישבה בירושלים, ולמדה במסגרת החינוך הדתי-ציוני. ה"התפקרות" שלה החלה עם הצטרפותה ללהקת המחול "בת שבע" לאחר השירות הצבאי.
עד עתה ערכה גולדווין טקסי נישואין ל-15 זוגות. "מדובר, מבחינתי, בהליך לא פשוט ואף מורכב", היא מודה, "משום שאני 'מתאהבת' בכל זוג שאתו אני מכינה את הטקס, והעבודה הופכת לעוצמתית ומרגשת מאוד".
תני דוגמה לטקס שערכת.
אליזבט גולדווין: "היו לי כנרת וכנר. האישה לא נולדה כיהודיה אבל רצתה חתונה יהודית. החתונה התנהלה בשלוש שפות – עברית, אנגלית וגרמנית – בגלל מוצאה השוויצרי של הכלה. כחלק בלתי-נפרד משבע הברכות היא ניגנה את הפרק השני בקונצ'רטו של באך. בטקס היו נוכחים בני המשפחה שלו ושלה, וגם העובר שבבטנה".
מה התוקף של טקס כזה בעיני הממסד?
"למרות שטקס הכלולות אינו מוכר על-ידי הממסד הרבני, אם הזוג מבקש להתגרש הוא צריך לעבור גט לחומרה. מספיק שהחתן אומר לכלה בנוכחות שני עדים ויותר: 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל' – כי אז הוא נחשב לנשוי. במשפט הישראלי זה לא תופס, אבל מבחינת ההלכה היהודית – כן".
ובכל זאת בוחרים להינשא, גם אם בדרך שונה מהמקובל.
"כי זה יותר מדויק, מרגש, מלא ערכים של תרבות. גם הקהל מרגיש שותף. יש חתונות רבניות שהן בסדר, אבל יש גם מצמררות. יש המון ניכור וחוסר רגישות בטקס האורתודוקסי".
יוצרים כתובה הדדית
ד"ר שגית מור מקיבוץ עין השופט, ראש החוג למחשבת ישראל ב"בית ברל" ומרצה במדרשה של אורנים, עברה בעצמה מערכות יחסים לא שגרתיות בטרם הפכה לעורכת טקסים מטעם הוויה. היא בת קיבוץ עין-החורש, שנישאה בגיל צעיר לבן עין-השופט, לימים התגרשה ואחר-כך חוותה מערכת זוגיות נוספת, עם בן קיבוץ אחר, ממנה נולדה לה תינוקת. השניים אינם נשואים, אבל לא שוללים חתונה מאוחרת ברוח הוויה. מהחתונה שלה כמעט אינה זוכרת דבר, אולי משום שנגדה את העקרונות בהם היא מאמינה כיום.
מאז השלימה תואר שני ושלישי בתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, כחילונית כמעט יחידה בין סטודנטים דתיים, והספיקה להשיא בני זוג רבים. עבודת הדוקטורט שלה, "תיקון עולם בספרות התלמודית", באה לידי ביטוי גם בהתנהלותה המקצועית. "תיקון העולם נועד לתקן קהילה, תא משפחתי, מוסדות ציבור, ולתת סיוע לחלש. זה מה שאני מנסה לעשות, בדרכי הצנועה. המשפחה הקיבוצית שלי התקשתה לעכל את הכיוון שבחרתי בחיים, אבי כבר חשש שאני חוזרת בתשובה, אבל עם השנים נרגע, כשהבין שאפשר להתפרנס מזה. בעין-השופט קיבלו יפה את הבחירה שלי. הכנסתי לכאן קבלות שבת פעם בחודש, ימי כיפור מושקעים, טקסי נישואים של בנים וחברים מהקיבוץ. בלימוד, המשותף לי ולבני הזוג, הכול נתון לדיון ולשינוי. אין משהו מקודש. הם יוצרים כתובה הדדית. יש כאן ביטוי לבני המשפחה, לעונות השנה, לזמן בו מתקיים האירוע. במקרה אחד עשיתי יום לימוד להורים ולאחים במשותף עם הזוג הצעיר. היתה לי גם חתונה של חירשים-אילמים, שבה גם חלק מהאורחים היו כאלה. כל מילה מיותרת ומתקשה להביע את מה שהיה שם".
ומה לגבי זוגות מאותו מין?
שגית מור: "היתה אלי פנייה משתי לסביות שביקשו להינשא, אבל בסופו של דבר הן נפרדו. אין לי בעיה לערוך טקס כזה, אם רק תהיה פנייה".
חתונה מאוחרת להורים
יעקב אשר, גם הוא חבר עין-השופט, הגיע לקיבוץ כמחנך ומנהל פנימייה של המוסד החינוכי, ונשאר מאהבה. כיום עורך אשר טקסי נישואין, לצד עבודתו כמנהל משאבי אנוש במפעל בקיבוצו. אשר, בן למשפחה ספרדית לא מסורתית, נחשף בתקופת הלימודים באוניברסיטה העברית לבית המדרש "אלול", המקיים טקסים אלטרנטיביים. כשביקש להינשא, עשה זאת בדרך שגיבש בסיוע הטקסים של ד"ר רות קלדרון. יחד עם בחירת לבו (וכיום אם ילדיו), בת קיבוץ מגידו, נשבע אמונים על תל-מגידו, בדרך אישית וחילונית למחצה ("אמי התנגדה בתחילה לטקס, אבל היום היא מיסיונרית של העניין").
לפני חמש שנים החל להשיא זוגות, בעיקר בקיבוצים המצויים באזור עין-השופט. "לא אחת מבקשים ממני לערוך טקס אלטרנטיבי משום שאני נראה כמו ש"סניק, אבל אני מודיע מראש שלא אבוא עם כיפה, לא אלבש חליפה ולא אניח טלית. מי שבוחר לעשות זאת, זכותו. עד היום חיתנתי 14 זוגות, ובמאי צפוי זוג חדש".
איזה טקס זכור לך במיוחד?
יעקב אשר: "ילדיהם של בני זוג בשנות השמונים לחייהם, מעין-השופט, ביקשו לערוך חתונה מאוחרת להוריהם. מדובר בשני ניצולי שואה שהתחתנו עם הגיעם ארצה בשנת 1948, בלי בני משפחה, ללא חברים, אפילו בלי מניין. הטקס היה מרגש עד דמעות, גם נינים נכחו בו, ועד עכשיו אני חש צמרמורת כשאני מספר לך על כך. בחתונה נוספת שעשיתי היה הגבר מארגנטינה והאישה מקמצ'טקה שבחבר העמים. היא לא מדברת ספרדית, הוא לא דובר רוסית, והעברית שלהם היתה די מוגבלת. הוא כהן, ואילו היא בתו של גוי. הלימוד איתם התנהל באיטיות בגלל קשיי השפה, אבל התוצאה היתה מדהימה".
הכתבה המלאה מופיעה בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הקיבוץ"