ד"ר תומר פרסיקו
פורסם בבלוג "לולאת האל", נובמבר 2013
דיני המשפחה בישראל דומים למפלצת פרנקנשטיין: טלאי על טלאי, עוד תוספת ועוד איבר, כאן עוד חוק ושם פסיקה בבג"צ, וזאת בלי לשים לב שהישות המשפטית המרשימה שניצבת מולנו היא בסופו של דבר גופה. העובדות מדברות בעד עצמן: יותר ויותר אזרחי ישראל יהודים בוחרים שלא להתחתן ברבנות. במהלך מרוצו למשרת הרב הראשי לישראל התריע הרב דוד סתיו שכשליש מהזוגות החילונים מוצאים דרכים אחרות להתחתן, ויש לשער שבחירתם של שני רבנים ראשיים שמרנים רק תגביר מגמה מתרחבת זו.
והנה, בשבוע שעבר הבהיק אור בחשכה: החוק לפתיחת איזורי הרישום לנישואים עבר, ועתה עומדת בפני כל אזרח האפשרות לבחור באיזו מועצה דתית הוא נרשם לנישואים. הבחירה תתן בידי האזרח הקטן אפשרות תיאורטית להגיע לפקיד סובלני, אולי כזה שלא ידרוש מהכלה להביא פתק שמעיד שהיא טבלה במקווה. זאת התפתחות חיובית ללא ספק, אם כי היא לא פותרת את הבעיה, אלא רק מקלה אותה במידת מה. הרי להתחתן אורתודוקסית נהיה חייבים על פי חוק. נתנחם בכך שאולי נמצא לנו רב נחמד.
אלא שלא זה כל מה שחוקק בשבוע שעבר. יחד עם פתיחת אזורי הרישום שונה גם הסעיף בחוק הקובע עונש על המתחתנים שלא דרך הרבנות (החוק כאן ב-pdf). בעוד שלשון החוק המקורי קבעה ש"כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו [ברבנות], יאשם בעבירה ויהא צפוי לעונשין שנקבעו בתוספת לסעיף 99 של החוק הפלילי העותומני", התיקון החדש קובע שלא רק המתחתנים עצמם עוברים על החוק, אלא גם עורך החופה, ובמקום ההפניה החיננית לחוק העותומני נחקק כי הן כל אחד מהמתחתנים והן המחתן "דינו – מאסר שנתיים".
אין מה לשפשף את העיניים, קראתם נכון: העונש על מי שמעז להתחתן מחוץ לרבנות הוא שנתיים מאסר. יש לומר שהחוק במתכונתו הקודמת מעולם לא נאכף, וזוגות הנישאים שלא דרך הרבנות לא הועמדו לדין. עם זאת, קשה לחשוב על סיבה טובה להפיכתם של מאות אלפי אזרחים ישראלים לפושעים. עלינו להבין גם שבין האזרחים שלא מתחתנים דרך הרבנות ישנם רבים שלא עושים זאת מתוך בחירה. בישראל חיים כיום מעל לשלוש מאות אלף איש, רובם עולים ישנים מברהמ"ל, שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית ולכן אינם יכולים להתחתן. החוק הזה מוסיף מבחינתם חטא על פשע. מצב בו הם אינם יכולים להתחתן במדינתם הוא שערורייתי ממילא, והנה כעת אם יערכו חופה שלא דרך הרבנות ושלא תחשב כלל על ידי המדינה הם הופכים לעבריינים שעלולים לשלם על כך בשנתיים מחייהם. כנראה שעליהם להישאר רווקים לנצח.
ולא רק הם, אלא גם פסולי חיתון אחרים, כממזרים או גרושות וכהנים, נידונים להיות פושעים נמלטים אם רק ינסו לערוך חופה לעצמם, אחרי שהמדינה כבר דחתה אותם. מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם בה דיני המשפחה כפופים לדת, והנה היא הולכת עוד צעד פונדמנטליסטי קדימה ומצטרפת למדינות המעטות בהם העובר על חוקי הדת צפוי על פי חוק למאסר. אין ספק, אור לגויים.
התהליך כאן ברור כשם שהוא מעורר רחמים: בניסיונותיה לשמור על המונופול האורתודוקסי במרחב הציבורי מדינת ישראל צריכה לרוץ יותר ויותר מהר רק כדי להישאר במקום. הפוביה הישנה מ"התבוללות" ו"ממזרות" יוצרת הכלאות מכוערות בין הלכה לבירוקרטיה, מפלצות של כפייה דתית התפורות בגסות ומציגות מבט מטומטם בעיניים. אין לך איום במאסר כדי להמחיש את פשיטת הרגל התדמיתית והערכית שמוסד הרבנות הראשית שרוי בה, ואין לך סימן טוב יותר להתרסקותו הקרובה.
אחרי שהתחתנתי, לפני כשלוש שנים, הצטרפתי לצוות עורכי החופה של ארגון הויה. רציתי להשתתף במאמץ להעמיד אלטרנטיבה לנישואים ברבנות עבור שני קהלים ישראלים גדולים: אותם מאות האלפים שאינם יכולים לה
תחתן במדינתם, ומאות האלפים שיכולים להתחתן, אלא שהדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא שרב אורתודוקסי שאינו שותף לעולם הערכי שלהם (ולעיתים גם בז לו) יעמוד תחת חופתם. ערכתי מאז כמה חופות, וכמובן שלא דאגתי לרשום אותן ברבנות. אני וחברי נמשיך במלאכת הקודש הזאת, והפעם מתוך קריאת תיגר מפורשת כנגד החוק הזה, המשתמש בכוח המדינה עבור כפייה דתית, והמנוגד לעקרונות הדמוקרטיה.