הימים שבין חג הפסח ולחג השבועות היו בעת העתיקה ימי חרדה של החקלאי ליבולו (שינויי מזג האוויר של תקופת האביב הביאו איתם את הסכנה לברד פתאומי שישחית יבולים, לחמסין שייבש את ניצני הפירות שזה אך נחנטו). ייתכן כי חרדה זו שימשה יסוד למנהגי אבלות שהונהגו מאוחר יותר בתקופה זו, אך שיוחסו למותם של תלמידי ר' עקיבא:
"שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבה מגבת ועד אנטיפטריס וכולהון מתו בפרק אחד, למה שהיתה עיניהם צרה אילו באילו" (בראשית רבה פרשה סא).
בין פרשני התלמוד הראשונים אנו מוצאים את הקביעה שמותם פסק בל"ג בעומר. כך מעיד ר' זרחיה בן יצחק (מהעיר גירונדי במאה 12) שבידו ספר ישן (כנראה מסכת יבמות בתלמוד הבבלי שם מוזכר המאורע) "כולם מתו מפסח עד פרוס העצרת". למילה "פרוס" שתי משמעויות:
א. ימי הכרזה על בא חג.
ב. מחצית החודש.
"עד פרוס העצרת" לפיכך הוא עד כמחצית החודש לפני העצרת (=חג שבועות) – ומכאן – ל"ג בעומר.
מכאן התפתח המנהג להפסיק נהגי אבלות שנהגו מפסח ולייחד את יום ל"ג בעומר לשמחה, שביטוייה הגבוה ביותר – שמחת התקשרותם של איש ואישה בקשר הנישואין.
כשמתבוננים על הקשר שבין נישואין, ל"ג בעומר ומות תלמידיו של ר' עקיבא, כדאי לשים לב למשמעויות העומק המחברות ביניהם. המקורות תולים את סיבת המוות בהתנהגות שעלולה להתפתח דווקא בין אנשים קרובים זה לזה – "למה שהיתה עיניהם צרה אלו באלו", או כפי שמובא במקור מקביל ממסכת יבמות שבתלמוד הבבלי (סב ע"ב) "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". צרות העין ואי מתן כבוד נגרמים מתוך תפיסת האחר כמתחרה, כנוגס בשלי – בקנייני הפיזיים או הרוחניים, במקום עבודתי, בייחודיותי ובדברים האוטנטיים לי. חוויה זו מביאה לתגובה חסרת סבלנות וסובלנות, תוקפנית ולא מפרגנת שאינה רואה את הזולת, צרכיו, תפיסותיו ומקומו, אלא שופטת אותו מתוך האינטרס (הצר?) העצמי.
חיי הזוגיות והנישואין מזמנים לנו בצד האהבה הגדולה לבן/ת הזוג גם אתגרים. במהלך שנות השותפות, ההתפתחות העצמית וחלוקת המטלות אותן מכילות הזוגיות והמשפחה, אנו יכולים למצוא עצמנו נשאבים למערבולת רגשית של צרות עין והעדר כבוד כלפי בן הזוג. טינה מתפתחת ("את/ה לא שותף מלא במטלות", "את/ה עסוק בשלך בעוד אני 'מחפה' עליך ב…" וכיו"ב). דבריו של ר' עקיבא לתלמידיו החדשים "אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן" מפנים את שימת הלב לעבודה העצמית שמתבקשת דווקא כשנמצאים בשותפות עמוקה וטוטאלית, ודווקא כשנדמה שאהבה והערכה הן מובנות מאיליו. טקסי הנישואין שמתקיימים מל"ג בעומר, מבקשים לחזק את הקשר בין אדם לאדם, להזכיר אהבה ושמחה ולאפשר פוריות לאחר ימים של השהיית החיים. אולם בו בזמן הם קוראים לנו לרדת לעומק משמעותה של השותפות הזוגית, לדינמיקה הבינאישית המתרחשת בה ומדריכים אותנו לבנות ולהבנות בה ברגישות, בסובלנות ולנסות ולראות את בן הזוג מתוך חווייתו וצרכיו הוא ולא רק מתוך חוויתי אני.