מאת ד"ר עופר קורנפלד
בסולם הערכים של זוג בן ימינו תופס הערך של השוויון בין אישה לגבר מקום של כבוד. בניגוד לכך בתרבות הדתית-רבנית האישה היא נוכחת-נפקדת. מערכת הטקסים והסמלים של התרבות היהודית עוצבה על ידי גברים למען גברים, ומקוימת רובה ככולה על ידי גברים בלבד.
אין מקום בוטה יותר לפער הערכים הזה מאשר בטקס החתונה המסורתי. בטקס זה הגבר מקדש את האישה בטבעת ואומר "הרי את מקודשת לי", ואילו האישה שותקת. הכלה אפילו אינה מאשרת את קידושיה לחתן, או מקדשת את החתן אליה. הסכמתה נובעת אך ורק משתיקתה, ובכך מקבעת את נוכחותה-היעדרותה.
בכל מהלך טקס הנישואין הדתי כלל הנשים מושתקות יחד עם הכלה. מן הנשים נמנע כל תפקיד עם קול או תוקף. לאם הכלה או החתן, לחברות הכלה, או אחיותיה אין שום ממשות טקסית. נשים אינן יכולות לערוך את הטקס, אינן יכולות לשמש כעדות לשטר הקניין של הכתובה ואינן מוזמנות לברך בפרהסיה את הברכות המסורתיות של הטקס.
טקסים הינם ביטוי מוחשי לרעיונות מופשטים ולערכים. שתיקתן של כלל הנשים במהלכו של כל טקס הנישואין, ממחישה הלכה למעשה את הרעיון שקולן הציבורי של הנשים שווה פחות מקולם הציבורי של הגברים, ואת הבחירה במערכת הערכים ההיררכית על פני מערכת הערכים השוויונית. שתיקה זו במהלך הטקס המכונן את הזוגיות העתידה לבוא, מתווה במעשה את כניעתו של הזוג המתחתן לנורמות התרבותיות שנוצקו בעבר הרחוק.
בתרבות היהודית-דתית נשים אינן מושתקות רק בחתונה, אלא גם מורחקות מכל מרחב שבו יש לקולן פומבי. אלא שאישה חילונית המקיימת אורחות חיים חילוניים במרחב המודרני, אינה מתמודדת עם השתקה גלויה כל כך באורח יומיומי. ההשתקה הגלויה בטקס החתונה הדתי, על כל סמליותה, הינה כה מקוממת שקשה להבין מדוע נשים כה רבות ובעלי בריתן ממשיכים בשתיקתם.
בברכות החתונה כתוב "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". הפער בין הברכה לבין המציאות מחייב הסבר גם בתוך העולם החרדי. האדמו"ר הזקן של חב"ד כתב במדרש לברכה, כי כיוון שבימינו האיש הוא העיקר במעשה הקידושין הרי האיש מקדש והאשה שותקת. אבל הוא מוסיף, בימות המשיח, המצב בעולם ישתנה מיסודו וקולה של האישה יהיה חשוב ושווה לקולו של הגבר.
ההוויה היהודית החדשה הנוצרת כאן, אינה ממתינה לביאת המשיח, אינה ממתינה לכנסת שתחוקק חוקים, וגם לא לבית המשפט שימציא איזה פתרון יצירתי חדש. קרוב היום בו, פרט לגטאות חשוכים, נשמע בכל חתונה את קולן של הנשים ברמה, הן כעורכות טקסים, הן כמברכות והן כמקדשות.